פסק דין זה נוגע למספר ערעורים על הכרעת הנאמנים של התמח”ת, חברה בפירוק שבבעלותה נכסים במבנה התחנה המרכזית החדשה בתל-אביב (“התמח”ת”), בתביעת החוב שהגישה חברת נצבא (“נצבא”). הדיון עסק במעמד החובות של התמח”ת לנצבא, שהייתה בעלת השליטה בה ולטענתה, נושה מובטחת שלה. בעת השתלטותה על התמח”ת, נצבא ביצעה מספר מהלכים שהעלו את חשד בית המשפט שמא מטרתה הנסתרת הייתה להוביל לקריסת התמח”ת ולרכישתה מחדש לאחר הליך חדלות פירעון.

נצבא טענה כי בזמן אמת האמינה ביכולתה לשקם את התמח”ת ולפרוע את כל חובותיה, לרבות חובותיה לבעלי המניות. למרות שהוכח כי מהלכים אלה הניבו רווח משמעותי לנצבא גם מבלי להתחשב בקריסת התמח”ת, בית המשפט הגיע למסקנה כי נצבא התנהלה שלא בתום לב. נצבא לא האמינה ביכולת של התמח”ת להשתקם או שלא הייתה מעוניינת בשיקומה. המהלך המשולב של נצבא היה ביצוע שלוש עסקאות שביססו את שליטתה ואת מעמד נשייתה שאפשר לה לפתוח בהליכי חדלות פירעון כנגד התמח”ת בעיתוי שנקבע על ידה. חדלות הפירעון אפשרה לנצבא להגיש הצעה לרכישת התמח”ת או נכסיה במחיר מופחת.

בית המשפט ציין כי בתיק זה נתגלו נסיבות חריגות שמתיישבות עם החלטתו להדחות חלק מרכיבי החוב (זאת אומרת, להסיט חובות לסוף תור הנשייה, כך שיהיו קודמים בתור רק לבעלי המניות). ראשית, נצבא הפעילה את התמח”ת ב”מימון דק”, קרי מימון באמצעות חוב ללא השקעה הונית בהיקף מתאים. נצבא טענה שנכסי הנדל”ן של התמח”ת העמידו את הונה העצמי במצב מספק מבחינת מבחני “מימון דק”, אך בית המשפט קבע כי המבחן של המימון הדק הוא מבחן תזרימי בעיקרו ונכסי הנדל”ן לא היו נזילים דיים. למרות שהאפשרות הזאת קיימת במקרים חמורים של מימון דק, הדיון בהרמת המסך בפסק הדין הוגבל להדחיית החוב ולא התרחב להרמת מסך מלאה בין נצבא לתמח”ת שהייתה מחייבת את נצבא בחובותיה של התמח”ת. שנית, על אף מצבה הכלכלי הרעוע של התמח”ת, החליטה נצבא להשקיע ברכישת חובותיה המובטחים ולא בהון החברה. רכישה זו יצרה “עיוות עסקי” בכך שנצבא הייתה מצויה בניגוד עניינים פנימי כבעלת “שני כובעים” – בעלת שליטה ונושה מובטחת. לכן, הדחיית החובות הרלוונטיים היא פתרון למקרה זה בו קיימת הצדקה למעין “אפיון מחדש” של הלוואות הבעלים וראייתן כהשקעה הונית בחברה.

בית המשפט אף אימץ את העמדה לפיה יש להימנע מלהכיר בתוקפו של שעבוד הנלווה להלוואת בעלים בשל העיוות העסקי שנוצר המציב את בעל השליטה בעמדת עדיפות מוחלטת על יתר הנושים ובעלי המניות. לפיכך, הלוואת בעלים תוכל להציב את בעל השליטה בעמדת נושה לא מובטח לכל היותר.

מלבד זאת, נקבע כי נצבא הפרה את חובת האמונים שלה כלפי התמח”ת הן כנושאת משרה דה-פקטו והן כשלוחתה. בית המשפט בחן את מידת המעורבות המהותית של נצבא בהחלטות החברה. נקבע כי היה בידי נצבא להשפיע באופן מהותי על הכוונת ענייניה של התמח”ת. בדומה לכך, נמצא כי התנהגות התמח”ת עולה לכדי הרשאה רחבת ידיים לנצבא לנהל את עסקיה של התמח”ת, דבר המקים בין החברות יחסי שולח-שלוח. מפסק הדין עולה כי נצבא נטרלה את דירקטוריון התמח”ת ממעורבות בפעילות עסקית מהותית, יצרה בפני התמח”ת מצגי שווא והפרה כלפיה את חובות הגילוי ותום הלב. נקבע כי, בפועל, נצבא פעלה לטובת עצמה, תוך ניסיון להגיע להסדר עם בנק דיסקונט לרכישת חוב התמח”ת במחיר מופחת (שעמד על פחות מ-75% מהיקף החובות המקורי), כפי שאכן קרה בפועל.

מתוך שבע תביעות החוב של נצבא, בית המשפט קיבל שתיים, הדחה שלוש ודחה (ביטל) לחלוטין שתיים.

(פרק 25351-01-12 התחנה המרכזית החדשה בתל אביב בע”מ נ’ נצבא החזקות 1995 בע”מ)

The content of this article is intended to provide a general guide to the subject matter. Specialist advice should be sought about your specific circumstances.